נדיה קומנצ׳י: ילדת הפלא שכולם רצו ממנה חתיכה לעצמם

לכאורה, הסיפור של נדיה קומנצ'י הוא סיפור סינדרלה מושלם: ילדה קטנה, מכפר קטן במדינת שום מקום, שמגיעה לפתע, שוברת את כל השיאים בענף שלה בגיל 14 ומשנה אותו לנצח. בפועל, הסיפור שלה הוא אחד הסיפורים העצובים, סיפור על ילדה קטנה ומוכשרת – שנוצלה על ידי כל מי שהיה סביבה – גם הרבה אחרי שפרשה מעולם ההתעמלות.

כשהיתה ילדה קטנה, ההורים שלה עברו מכפר קטן לפאתי העיר הגדולה ברומניה, בוקרשט, ושם, בחצר בית הספר, שיחקה יום אחד בהפסקה עם חברתה, כשבצידי המגרש עמד מאמן התעמלות צעיר, שהקים בית ספר חדש ונסיוני להתעמלות בעיר וחיפש מתעמלות מוכשרות. למאמן קראו בלה קרולי, כמובן, והוא שכנע את הוריה של נדיה הקטנה, שהפתרון למרץ הרב של הילדה הוא שיעורי התעמלות. נדיה וחברתה Viorica Dumitru, החלו ללמוד בבית הספר בגיל 6 (החברה שלה פרשה לימים מהתעמלות אך הפכה לאחת מהבלרינות הידועות של רומניה).

משם הסיפור של קומנאצ'י די ידוע: היא הוכנסה למשטר אימונים נוקשה אך מוצלח למדי, שהפך אותה לאחת מהספורטאיות הטובות ביותר אי פעם, כזו שהשפיעה על דור שלם של מתעמלות. ב-1976, כשהיא בת 14 בלבד, היא היממה את העולם כשהיתה הראשונה לנפץ את תקרת הזכוכית של ההתעמלות ולזכות בציון 10 המושלם, באולימפיאדת מונטיראול – שם זכתה בלא פחות מ-7 ציונים מושלמים. עד היום היא הספורטאית הצעירה ביותר שקטפה את הציון המושלם 10 (בין היתר, כי בהמשך שונה החוק וכיום כדי להתחרות בהתעמלות מכשירים באולימפיאדה צריכים להיות בני 16 לפחות).

בניגוד למתעמלות אחרות שהתפרסמו בזכות החיוך שלהן, קומנצ'י, בצדק או שלא, תזכר כ'מתעמלת שלא חייכה'. היא עשתה את התרגילים שלה בדיוק מופתי ומרהיב, אך לא הרבתה לחייך בין התרגילים – היא בעיקר נראתה מרוכזת ונחושה.

נדיה קומנצ׳י

וכך, בגיל 14, השתנו חייה של קומנאצ'י מהקצה אל הקצה. לא עוד 'סתם' ילדה בת 14, אלא כוכבת לאומית, שהישגה נוכסו מיד לטובת התעמולה הקומוניסטית הרומנית. כל צעד וצעד שלה נוטר, הקשר עם המאמנים המוקדמים שלה צומצם, והיא נשמרה טוב טוב תחת עינו הבוחנת של משטר צ'אוסקו. מהתקופה הזו יש לא מעט סיפורים קשים. חלק מהסיפורים, על משטר האימונים הנוקשה שנדיה וספורטאים אחרים מהגוש המזרחי היו נתונים בו, חדרו למערב – והפכו בעצמם לקלפים במערך התעמולה האנטי-סובייטי.

בכל מקרה, היא הפכה לאחד הצעצועים האהובים על ניקו צ'אוסקו, ילד התפנוקים של נשיא רומניה דאז, שהיה ידוע כיצור חמוד במיוחד: מכור להימורים, לאלכוהול, ואכזרי במיוחד. היו המון שמועות על שפחות המין שלו והאלימות שלו כלפי האנשים סביבו. ב-1981 הוא מונה על ידי אביו לשר הספורט, וככה הפכה קומנ'אצ'י לנתונה בשליטתו. הוא הרחיק אותה ממשפחתה וממאמניה בבוקרשט והכריח אותה לעבור לארמון שלו הרחק בצפון רומניה. אמא שלה העידה על ההתעללויות שעברה שם קומנ'צי, כשסיפרה בראיון (אחרי נפילת המשטר, כמובן) שניקו אנס את קומנאצ'י, שהיתה בת 17. "ניקו השתמש בנדיה כמו בצעצוע, כמו במשחק להנאתו הפרטית. כשאני חושבת על מה שהיא עברה…. על איך הגוף שלה היה כחול עם סימנים מראש ועד כף רגל, אני הייתי תולה אותו מהלשון שלו וצופה בו מת. אין מוות רגיל שמתאים לאיש כזה", היא אמרה.

ב-1981 נשלחה מטעם ממשלת רומניה לסיור יחצ"נות רשמי בארה"ב יחד עם המאמן שלה בלה קרולי. במהלך הסיור, קרולי רמז לה שהוא ואשתו מרתה מתכננים לערוק ולהישאר בארה"ב ושאל אם תרצה להישאר עמם. קומנאצ'י העדיפה לחזור לרומניה ולמשפחתה, אך אחרי שחזרה חיה השתנו מהקצה אל הקצה. ראשית, המשטר ראה בה אשמה בעריקה של המאמן הדגול, צעדיה הוצרו עשרות מונים ותנועתה והיכולת שלה להתנייד בחופשיות הוגבלה. בין היתר, הוגבלו האפשרויות שלה להרוויח כסף מפרסומה – כסף שהמשפחה שלה נזקקה לו נואשות. שנית, היא היתה כבר אחרי קריירת ההתעמלות שלה והצורך של המשטר בה פחת.

השנים הבאות היו קשות מנשוא עבורה, וב-1989, חודשים ספורים לפני נפילת בריה"מ החליטה לערוק לארצות הברית. היא נעזרה בידיד שפגשה במסיבה, אזרח רומני-אמריקאי, הקריבה את כל מה שהיה לה ושמה את אמונה באותו חבר, פנאיט שמו. במהלך כמה חודשים, צעדה קומנ'צי עם עריקים אחרים מדי לילה מרחקים עצומים שלקחו אותה מרומניה, דרך הונגריה ומשם לאוסטריה ואז למערב. כשנחתה תשושה במיאמי, פנאיט הודיעה לה שהיא תישאר לגור אצלו. כשהתקשורת שאלה אותה אם היא מודעת לעובדה שפנאיט נשוי ואם לא מפריעה לה לישון אצל גבר נשוי היא השיבה 'למי אכפת?'. התקשורת האמריקאית חגגה על האמירה הזו, ובין לילה, הפכה קומנצ'י מנערת פלא להורסת משפחות.

אבל פנאיט לא היה מלאך גדול בעצמו. הוא מיד מינה עצמו למנהל האישי שלה, ומנע קשר עצמאי של קומנצ'י עם העולם החיצון. בין 1989 ל-1991 היא היתה נתונה לשליטתו, וחברים וותיקים כמו בלה קרולי והמתעמל האמריקאי בלה קונור (אותו הכירה כשהתחרו שניהם בשנות השבעים, ומי שכיום הוא בעלה) ניסו ליצור איתה קשר, אך פנאיט מעולם לא עדכן אותה בכך.

בשנת 1991 נסעה עם פנאיט לביקור במונטריאול אצל ידיד משותף מעולם ההתעמלות, שהצליח לשכנע את קומנאצ'י להישאר אצלו. פנאיט, שהבין לאן הרוחות נושבות, התנדף באותו הלילה כאילו בלעה אותו האדמה.

קומנצ'י, עד היום, היא דמות שקצת לא שם ולא כאן – היא אחת מהספורטאיות הכי מעוטרות ופורצות דרך מצד אחד, מצד שני, היא לא מככבת ומובילה קמפיינים גדולים (בניגוד למשל למרי לו רטון, האמריקאית הראשונה שזכתה בקרב רב בהתעמלות, שעד היום מככבת בקמפיינים כאלו ואחרים בארה"ב). אולי כי היא לא רוצה, ואולי כי היא לא גיבורה אמריקאית – ולמי מאכפת מגיבורות רומניות, בטח כאלה של משטר שקרס. לנו נשאר רק להודות על המהפכה העצומה שהילדה הקטנה הזו, שכל כך הרבה רצו אותה לעצמם, הצליחה לחולל בענף שלה, בתקופה כל כך קצרה.

אהבתם/ן? שתפו​

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter

אולי תהנו גם מהסיפורים הבאים

כתיבת תגובה