ז׳ולייט גריקו: היא היתה בכלא של הגסטפו, והפכה לאחת הזמרות המפורסמות בצרפת

ההתחלה של Juliette Gréco לא היתה מבטיחה כלל וכלל. היא נולדה כתוצאה מאונס – עובדה שאמה לא חדלה להטיח בה כל חייה. כילדה, אמה ויתרה עליה ועל אחותה, שארלוט, ושלחה אותן לגור עם סבן וסבתן.

כשאלו נפטרו ב-1938, אמן ניאותה לקחת אותן חזרה. עם הפלישה הגרמנית לצרפת, שלושת הנשים לבית גריקו הצטרפו למחתרת הצרפתית, אך ב-1943 אמה נתפסה ונשלחה לראוונסבריק. ז׳ולייט ושארלוט, החליטו לחזור לפריז, אך במהרה גם הן נתפסו ועונו על ידי הגסטפו. שארלוט נשלחה גם היא למחנה ראוונסבריק, אך ז׳ולייט, שהיתה רק בת 16, נשלחה במקום למאסר בבית סוהר ידוע לשמצה בפאתי פריז.

לאחר כמה חודשים בכלא – בשיא החורף – גריקו שוחררה. לאחר השחרור נאלצה ללכת ברגל – עם השמלה הקיצית שהיתה לגופה בזמן המאסר – מעל 8 קילומטרים כל הדרך חזרה לפריז.

בלי משפחה או בית לחזור אליו, היא התדפקה על דלתה של השחקנית Hélène Duc, אותה הכירה מהמחתרת הצרפתית. הלן לא רק לחמה במחתרת הצרפתית: לאחר המלחמה היא גם הוכרה כחסידת אומות עולם על מאמציה להציל את השחקן היהודי רוברט מארסי. הלן אמנם נתנה לגריקו קורת גג, אך השנים האחרונות של המלחמה עברו על גריקו ברעב ובמצוקה גדולה. מכיוון שלא היו לה בגדים משלה, היא הסתובבה רוב הזמן עם בגדי גברים שידידיה תרמו לה. גריקו החלה ללבוש בגדי גברים שהיו גדולים עליה בכמה מידות, וסגנון הלבוש שהחל כהכרח, הפך במרוצת השנים לאחת מהאמירות האופנתיות שלה.

בשלהי 1944, כשמחנות ריכוז החלו להיות משוחררים ברחבי היבשת, ופליטים החלו לחזור אט אט לצרפת, גריקו פיתחה לה מנהג ללכת מדי יום למלון לטיסיה. המלון, שנבנה ב-1910 כאחד ממלונות הפאר בתקופת השיא של פריז, הפך עם הכיבוש הנאצי לאחד ממפקדות הנאצים בעיר. לקראת סוף המלחמה ואחריה – המלון הפך לתחנת המעבר בה רוכזו כל האסירים והאסירות ששבו לצרפת מהתלאות ברחבי היבשת. תחנות הרדיו בפריז שידרו מדי יום רשימות של אנשים שהגיעו למלון, והבלאגן היה גדול. מצד אחד היו הניצולים – רעבים ושבורים, מנסים לעכל את שעברו ולהסתגל לחיי החירות, ומצד שני משפחות שמחפשות נואשות כל זכר לבני משפחתם. ובכל זאת, יום אחד גריקו מצאה במלון את אמה ואחותה, ששרדו שתיהן את התלאות בריוונסברוק יחד. בראיון ל׳גארדיאן׳ הבריטי, גריקו סיפרה על המפגש המחודש ועל ההבנה על מה שעבר על אמה ואחותה במחנה:

What I endured in occupied Paris was nothing compared to their two years in Ravensbrück, We held each other tight, in silence. There were no words for what I felt at that instant

bd3f31a1 1870 4d5f 8038 2635f85ed469

ניצולי מחנות ריכוז אוכלים במסעדה של מלון לטיסיה ב-1945.

אחרי המלחמה גריקו התיישבה בגדה השמאלית של פריז, ובמהרה הפכה לאחד מסימני ההיכר של הבוהמיה הצרפתית. קריירת השירה שלה נסקה. שם, בגדה השמאלית, היא הכירה את כל השמות הגדולים של השמאל הצרפתי, כמו ז׳אן פול סארטר שהצהיר ש׳יש בקולה מיליון שירים׳ – ואף דאג לכתוב לה כמה מהם (עליהם התפייט – ״בפיה, המילים שלי הפכו לאבני חן״).
e52b7503 17e2 4bd7 9498 fc993d7bb371

הצלחת קריירת השירה שלה הפכה אותה במהרה לאחת הנשים המפורסמות בפריז. היא ניהלה כמה מערכות יחסים מתוקשרות למדי, עם רשימה שנראית כמו רשימת ׳המי והמי׳ של המאה ה-20. עם מיילס דיוויס היא ניהלה מערכת יחסים ארוכת שנים, וכשדיוויס נשאל פעם מדוע אינו מתחתן עם גריקו השיב ״אני אוהב אותה יותר מדי מכדי להפוך אותה ל- Negro whore (בדעת הקהל האמריקאית), מה שיהרוס את מעמדה ואת הקריירה שלה״.

גם עם חברו הקרוב של סארטר, אלבר קאמי, היא ניהלה מערכת יחסים ארוכת שנים, וגם עם הסופר האמריקאי טרומן קפוטה (ששודרך לה על ידי סימון דה בובאר).  

86210bee ac87 4531 aa45 7fe88bda4cae

גריקו ומיילס דיוויס

עד היום גריקו נחשבת לאחת לסמלים של תרבות צרפת, אבל השפעתה חורגת הרבה מעבר לצרפת. מריאן פיית׳פול (בעצמה זמרת איקונית) סיפרה למשל, שבצעירותה רצתה להיות ז׳ולייט גריקו. ״כשהייתי ילדה, גריקו היתה האיידול שלי. היא המודל חיקוי שלי לחיים, ואם אני רוצה להיות מישהו – זו ז׳ולייט גריקו״

Sous le ciel de Paris – אחד משיריה המפורסמים של גריקו

אהבתם/ן? שתפו​

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter

אולי תהנו גם מהסיפורים הבאים

כתיבת תגובה