כשישו היה בן שנה, נולדה במקום מרוחק מאוד מארץ ישראל מישהי לא פחות מדהימה – האחות הבכורה למשפחת Trung. בערך בשנת 1 לספירה, נולדה באזור האנוי Trung Trac, וזמן מה לאחר מכן, אם כי לא ידוע בדיוק מתי, נולדה האחות השנייה – Trung Nhi.
באותה התקופה, שושלת האן הסינית ניסתה להעמיק את אחיזתה הפוליטית והתרבותית בוויטנם, אותה כבשה. אחד ההבדלים הבולטים באותה העת בין התרבות הוויטנאמית לסינית, היתה שהיחס בוויטנאם לנשים היה הרבה יותר שיוויוני. כך, בעוד שבסין התרבות הקונפוציאנית היתה פטריכיאלית ונוקשה, בוויטנאם ניתן היה למצוא באותו הזמן שופטות, חיילות וכו', וכן נשים היו זכאיות להיות בעלות רכוש ואף לרשת אותו.
אבל השנים היו, כאמור, שנים בהן הסינים ניסו להדק את לפיתתם בוויטנאם. בעלה של Trung Trac, אחד מהאצילים הבולטים בוויטנאם, הוביל מחאה נגד הגדלת המיסים שהטילו הסינים. הסינים החליטו להפגין יד חזקה והוציאו אותו להרוג.
לפי הנורמות הסיניות, Trung Trac, כאלמנה, היתה צריכה לגזור על עצמה חיי פרישות ואבל. אך Trung Trac לא היתה סינית, ולא אלמנה רגילה. במקום לפרוש לחיי אבל, היא החליטה לגייס צבא ולצאת למלחמה נגד הכובש הסיני.
כדי לרכוש את אמון העם הוויטנאמי בזוג האחיות, הן ביצעו מעשים פומביים להוכחת האומץ, הנחישות, והמסירות שלהן. אחד מהמעשים היותר מפורסמים שלהם, היה להילחם נגד טיגריס טורף אדם – ולנצח. לאחר שהרגו את הטיגריס, הן פשטו את עורו – וכתבו עליו את התחייבותן לעם הוויטנאמי – אם רק יאות להצטרף לצבאן.
בסופו של דבר, האחיות גייסו 80,000 חיילים, לא מעט מהם נשים. האחות הבכורה מינתה עצמה לרמטכ״ל ואת אחותה הצעירה לסגינתה. מתוך הצבא הזה הן בחרו 36 נשים והכשירו אותן להיות מפקדות. האחיות גם לא בחלו בנפוטיזם קל, ואחת מהנשים שנבחרה היתה אמן. כי בסך הכל, מה הטעם בשררה אם לא מחלקים כמה ג׳ובים.
המספר הרב של החיילים והחיילות שגייסו, אפשר להן לגייס עוד דבר חיוני למלחמה: פילים. הצבא הסיני אולי היה צבא מיומן, אך מי יכול לעמוד מנגד בזמן שעטת פילים?
איור של האחיות רכובות על פילים ומובילות את צבאן נגד הסינים
בשנת 40 לספירה, הצבא של האחיות הצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולגרש את הכובש הסיני, אחרי ששלטו על וויטנאם במשך 247 שנים. Trung Trac הפכה למלכת ויטנאם הצפונית, ואחותה מונתה לסגניתה ולממלאת מקומה. במשך שלוש שנים הן משלו בצפון וייטנאם העצמאית. זו היתה הפעם הראשונה מאז העת העתיקה שוויטנאם היתה עצמאית. הן ביטלו את המסים הסינים, וכוננו שיטת ממשל שיוויניות יותר מזו שהיתה נהוגה תחת השלטון הסיני.
הסינים מן הסתם לא התכוונו לעבור על העלבון בשתיקה. מילא להפסיד במלחמה, אבל להפסיד לצבא של נשים? הקיסר הסיני שלח למשימה את בכיר הגנרלים שלו: מפקד הצבא שהיה נשוי לביתו של הקיסר.
הגנרל הסיני הגיע לוויטנאם מוכן, מגובה בצבא, פילים ועדיפות מספרית וטכנולוגית. ועדיין, האחיות הצליחו להחזיק מעמד במשך עוד 3 שנים, אך בסופו של דבר, העליונות הסינית הכריעה אותן. מקורות סינים טענו שראשן נערף, בעוד שמקורות וייטנאמים מתעקשים שכמיטב המסורת הן התאבדו לפני שנתפסו בשבי.
במהלך השנים שאחרי נפילת ממלכתן, הסינים הלכו והעמיקו את שליטתם הכלכלית והתרבותית בוויטנאם. אחת התוצאות הטרגיות היתה נסיגה עצומה במעמד הנשים במדינה.
עד היום האחיות נחשבות לגיבורות לאומיות בוויטנאם, ופסלים שלהן מעטרים מקומות רבים. חשיבותן באתוס הוויטנאמי הלאומי גדל במאה ה-20, כשסיפורן הפך לסמל בזמן המאבק הוויטנאמי נגד הקולוניאליזם הצרפתי ואז האמריקאי. בכל שנה במהלך פברואר נחגג חג לאומי לזכרן, אחד המחוזות במדינה נקרא על שמן, וכך גם בתי ספר, רחובות ומנזרים.
כדאי לציין שכמו נשים רבות (מדי) בהיסטוריה, אין לנו את הצד של האחיות בסיפור. סיפורן השתמר בשני מקורות עיקריים: אחד סיני ואחד וייטנאמי – ושניהם נכתבו לאחר מותן.
צעדה לזכר האחיות בסייגון ב-1957