טליה אילן: המנצחת שמשנה את עולם המוזיקה עם ציוץ אחד ביום
לפני שנתיים לטליה אילן נמאס.
אילן, מנצחת ועורכת מוזיקלית בכאן מוזיקה, נמאס שכל הזמן מנהלי התזמורות מושכים בכתפיים ואומרים: "אבל אין מנצחות. אם היה, כמובן שהיינו שמחים לזמן אותן, אבל חיפשנו ופשוט לא מצאנו מועמדות מתאימות".
אז אילן החליטה להפשיל שרוולים ולהשחיז את המקלדת ולהראות לכולם שדווקא אין מחסור במנצחות.
כמו יוזמות אחרות כמו המיטאספיסטיות של הילה בקשי או Women On Stage בהייטק, אילן החליטה להראות שגם מנצחות לא חסר בכלל.
שהדבר היחיד שחסר זה דווקא רצון וקצת מאמץ.
מאז, מדי יום, היא מעלה לטוויטר ולפייסבוק את ההאשטאג oneconductoraday#: כל יום תמונה של מנצחת אחת + שם.
בלי ביקורת והסבר, אלא פשוט מרצה ביום.
טליה אילן: המרצה התוודה שלא קיבלו אותי ללמודי הניצוח כי אני אישה
ואז הוא אמר לי:
"תקשיבי, אני חייב להגיד לך משהו שיושב עלי כבר הרבה זמן: לא קיבלנו אותך ללימודים כי את אישה. היתה עוד אישה שהתמודדה איתך, ולא קיבלנו את שתיכן כי חשבנו שניצוח זה לא תחום לנשים".
את הדברים האלה אמר לטליה אילן אחד המרצים הבכירים בארץ לניצוח באחד המוסדות המובילים בארץ.
כמה שנים לפני כן, אילן ניסתה להתקבל לאותו מוסד לימודים – ונדחתה.
היא החליטה לא לוותר על החלום להיות מנצחת, ונרשמה למוסד אחר, אליו התקבלה.
אותו מרצה לימד בשתי המוסדות ובמהלך לימודיה נוצר ביניהם חיבור.
לקראת סוף לימודיה אותו מרצה ביקש להתוודות בפניה: לא קיבלנו אותך למוסד השני – היוקרתי יותר – כי חשבנו שניצוח זה לא תחום מתאים לנשים.
וזה לא היה כזה מזמן – שנות ה-90 העליזות.
טליה אילן: להיות מנצחת בתחום שנשלט על ידי גברים
אותו מרצה לא לבד.
אם נבקש מא.נשים לעצור רגע, לעצום עיניים ולדמיין תזמורת, כמעט אוטומטית נדמיין מנצח על התזמורת.
ניצוח זה בין המקצועות היחידים שלא דורשים כוח פיזי ושעדיין כל כך מזוהים עם גברים.
מנתח.
מנכ"ל.
וגם מנצח.
להיות מנצח על התזמורת זה אומר לנהל ולשלוט – כולם מסתכלים אלייך לקבלת הנחיות.
ודמות המפקד היא כמעט תמיד דמות גברית.
ההבדל שבניגוד להיי-טק שיש מלא יוזמות ודיונים שנועדו לדון בדרכים לניפוץ תקרת הזכויות, המצב במוזיקה הקלאסית שקט הרבה יותר.
על תקרת הזכוכית הזו כמעט שלא מדברים, וכעמעט שלא דנים באיך אפשר לפתור אותה.
וזה לא שאין נשים בכלל בעולם המוזיקה הקלאסית.
להפך.
יש מלא. חלק מהכוכבים הכי גדולים בעשורים האחרונים בעולם המוזיקה הקלאסית הן נשים.
כנריות כמו הילארי האן, אן סופי מאטר, לינדסי סטרילנג, טיילור דיוויס ועוד; נגנות צ'לו כגון טינה גאו ועוד ועוד.
אבל על מנצחות כמעט ולא שומעים עדיין.
ולטענת אילן, זה לא בכדי.
"מנהלי התזמורות בארץ הם שמרנים מאוד, ואם יש אישה מוכשרת הם חוששים מהתחרות וחוסמים את דרכה", היא מצהירה. "מכיוון שהשוק בארץ קטן, אם מנהלי התזמורות מזמינים אותך והם רואים שאת אישה מוכשרת והערב שהובלת היה מוצלח, הם לא יזמינו אותך שוב. בגלל שזה שוק קטן, הם חוששים שיהיו נשים מוכשרות כאן שיתחרו איתם".
"וזה מאוד מעליב, כהתחושה שמתקבלת שלא מזמינים אותך לנצח שוב על התזמורת שאת לא היית טובה מספיק ובגלל זה לא רוצים אותך שוב, כשזה בכלל הפוך. בפועל, יש למנהלי התזמורות אינטרס להזמין דווקא מנצחים בינוניים, כאלה שלא יעיפלו עליהם ויסכנו את מקומם".
טליה אילן: יש מחיקה מכוונת של יצירות שנכתבו על ידי נשים
לטענת אילן, לא רק שיש מספיק מנצחות – גם לא חסר יצירות איכותיות שנכתבו על ידי מלחינות.
גם כאן, מה שחסר זה דווקא רצון מצד שומרי הסף, ולא בעיה של היצע.
"מנהלי התזמורת בארץ נוהגים להאשים את השמרנות שלהם על הקהל", היא אומרת.
"קל להם להגיד שזה לא שהם שמרנים ורוצים לנגן את אותם יצירות כל הזמן, אלא שזו מציאות שנכפית עליהם על ידי הקהל. קל להאשים את הקהל ולהגיד: הוא שמרן ורוצה לבוא לשמוע רק דברים שהוא מכיר כמו "ארבעת העונות" של וויאלדי".
"בפועל, לא ממש שואלים את הקהל בארץ מה הוא רוצה לשמוע, והאם הם מעדיפים עוד ביצוע ל"ארבעת העונות" או ערב של יצירות חדשות? השמרנות הזו גורמת למנהלי התזמורות להיות מאוד עצלנים. לנגן משהו חדש דורש למידה, דורש חקירה, דורש אימון, וכל הדברים האלה לוקחים זמן וכסף. אז יותר קל לעשות קיצורי דרך ולנגן שוב ושוב את מה שכבר כולם יודעים".
גם את בעיית המחקר אילן רוצה לפתור. לצד הפעילות היומית שלה עם ההאשטאג oneconductoraday# אילן מקדישה זמן רב לאיתור, חשיפה, ומחקר של יצירות של מלחינות שנשכחו.
"וחשוב להכיר אותן לא רק כי הן מלחינות", אומרת אילן.
"אלא כי החיים שלהן מלמדים אותנו גם על חיי המלחינים באותה התקופה. Marianna Martines, למשל, התגוררה באותו בית דירות עם היידן בתחילת דרכו שלימד אותה נגינה. היא למדה אצל עוד כמה מהפסנתרנים המפורסמים באותה התקופה, ומוצארט עצמו כתב יצירה לנגינה ב-4 ידיים כדי לנגן עם מרטינס".
הפעילות שלי לקידום, חשיפה, ושימור היצירות של מלחינות היא לא רק שלי.
אני נעזרת כל הזמן בעבודה של אחרים שהשקיעו זמן וכסף בהקלטות, מחקר, ופרסום של יצירות שנשכחו.
השאיפה שלי היא שהיצירות האלה לא רק יתועדו ויחקרו – אלא יגיעו לציבור הרחב ויוכרו. שיהפכו לחלק מהרפטואר ושאנשים יזהו ויכירו אותם.
לא מספיק לתעד באריכונים – חשוב לי שיכירו אותן.
טליה אילן: Me Too במוזיקה קלאסית
תנועת ה- Me too השפיע על אילן עמוקות.
"מבחינתי זו היתה תנועה שמטרתה היתה לא רק להילחם באלימות נגד נשים. אלא גם תנועה שנותנת לנשים את הכוח ולהגיד: גם אנחנו. לתת לנשים את הבטחון והגאווה במקום שלהן, בדברים שהן עושות, ביצירה שלהן, בהישגים שלהן", היא אומרת.
מאז, קידום נשים במוזיקה קלאסית חשובה לאילן אפילו יותר.
השיח על אלימות מינית התחיל לעלות גם בעולם המוזיקה הקלאסית, גם אם בהיקפים קטנים יותר ממקומות אחרים.
"אחת הבעיות במוזיקה קלאסית זה התלות של נגנים צעירים במורים וותיקים. יש סיפורים שהתחילו לצאת על נגניות שמגיל קטן לאורך שנים הוטרדו, נוצלו ובכמה מקרים אפילו נאנסו על ידי המורה שלהם. ובגלל שהקריירה שלך תלויה במורה ובקשרים שלו – היכולת לפעול היא מוגבלת".
טליה אילן: הפעילות שלי הובילה להחרמה שלי על ידי מנהלי התזמורות בארץ
אילן משתפת שהפעילות שלה למען קידום נשים במוזיקה קלאסית הוביל להחרמתה על ידי מנהלי תזמורות בארץ.
"במובן מסוים, אני קורבן של הפעילות שלי", היא אומרת.
"בגלל הביקורת שלי, מנהלי התזמורות בארץ רואים בי אויבת כי אני כל הזמן מבקרת את השמרנות והסקסיזם של קהילת המוזיקה הקלאסית בארץ.
אז אני האויבת – וזה בסדר מבחינתי.
כי המטרה שלי היא השפעה. לשנות את התפיסה לגבי מלחינות ומנצחות בארץ ובעולם המוזיקה הקלאסית בכלל. גם בארץ יש שינוי, לאט לאט. אבל השינוי כאן הרבה יותר איטי ממקומות אחרים".
טליה אילן: המסר שלי לדור הבא של נשים במוזיקה קלאסית: תהיו חזקות
למרות שבימינו מספר הסטודנטיות שלומדות ניצוח ומוזיקה קלאסית גדול יותר מתקופתה של אילן, המצב בארץ עדיין רחוק מלהיות משביע רצון בעיני של אילן.
"רוב הנשים שלומדות ניצוח בישראל, עדיין מוצאות את מקומן מחוץ לישראל", היא אומרת.
מי שרוצה להיכנס למוזיקה קלאסית בארץ – צריכה להיות חזקה ולהתכונן לקשיים.
עולם המוזיקה הקלאסית אולי נראה מבחוץ כעולם ליברלי, אבל בפועל זה עולם שמרן.
וישראל בכלל, עדיין חברה פטריכיאלית ושמרנית.
מנהלי התזמורות בארץ עדיין לא ששים להזמין נשים, אבל הם עושים את זה לפעמים מחוסר ברירה. הם עדיין רוצים להשאיר את עולם המוזיקה קלאסית בארץ כמועדון סגור לעצמם.
אז מי שמוזיקה קלאסית בוערת בה – שתדע שהיא צריכה להתכונן למלחמה.
אבל שתדע גם שיש לה מקום בעולם המוזיקה קלאסית.
המוזיקה שייכת לאנושות – ונשים מאז מתמיד היו חלק מהאנושות הזו.
אז יש לך מקום, אבל זה לא יהיה קל.
ובינתיים, אני כאן נלחמת על המקום שלנו, כדי שלכולן יהיה כאן מקום.
ואני לא מתכננת לוותר".
