דמיינו רגע את עצמכן בגיל 17.
דמיינו שמולכן, בשורה אחת, יושבים 40 האנשים הכי חכמים ומלומדים במדינה – ולצידם, המשנה למלך והארכיבישוף של המדינה. בקהל יושבים בכירי החצר, האצולה, הכמורה, ובעצם כל מי שחשוב.
וכל הגווארדיה הזו שם למטרה אחת: לבחון את הידע שלך.
'המבחן' הזה לא נועד להיות מבחן נייטרלי כמובן, אלא להוכיח לכולם שנשים לא יכולות להיות מלומדות.
אבל לתדהמת כולם, את מוכיחה בדיוק את ההפך.
כזו היתה Sor Juana Inés de la Cruz, אחת הנשים הגאונות והמופלאות ביותר שחיו אי פעם.
קרוז נולדה, בכפר קטן ב'ספרד החדשה' (מקסיקו של ימינו, שהיתה אז תחת שלטון קולוניאליסטי ישיר של ספרד). שום דבר בלידתה לא רימז שהילדה תגדל להיות אחת מהסופרות הגדולות אי פעם של התרבות ההיספנית. היא נולדה כממזרה לאב ספרדי ולאם ממוצא קראולי. בילדותה נשלחה להתגורר עם בני משפחתה, ושם, פיתחה תשוקה עזה ללימודים, תשוקה שלא תעזוב אותה כל חייה.
בתקופה בה נשים היו צריכות להיות רעיות מסורות לתפארת ובה חינוך נשים נחשב כמנוגד לדת הקתולית, היא לימדה את עצמה לטינית ושפות אינדיאניות מקומיות. לסבה הייתה ספריית ענק והיא קראה שם הכל בשקיקה: אסטרונומיה, פילוסופיה, ספרות קאנונית ומה לא.
כשהיתה בערך בת 12, החליטה דודתה שהגיעה הזמן לשלוח את חואנה לדרכה, ושלחה אותה להתגורר במקסיקו סיטי. תקוותה היתה שחואנה תמצא עבודה בחצר המשנה למלך (מושל ספרד החדשה) וששם תמצא לעצמה חתן.
אבל לחואנה היו רעיונות משלה. היא צדה את עיניה של אשת המושל, והפכה במהרה לאחת מהמשרתות החביבות עליה. שמה הלך לפניה בארמון כאחד האנשים המשכילים והמוכשרים של התקופה, והשירים שלה הלכו לפניה.
זה כמובן לא מצא חן בעיני כולם, ובמהרה המושל הציע לה הצעה מפתה: 40 המשכילים והמלומדים הכי גדולים של החצר שלו יבחנו את הידע שלה, ואם אכן יימצא שהיא חכמה כמו שאומרים – היא תהפוך למורה הפרטית של בתו, ואם לא- ידע הציבור שנשים וחינוך לא הולכים ביחד.
אז כולם התכנסו בחצר, ושם, כולם חזו בפלא: ילדה קטנה, בת 17 לכל היותר, עומדת מול כל חכמי ומלומדי החצר ומשיבה ברהיטות ובשנינות לכל השאלות.
למושל לא נותר אלא למנות את חואנה לתפקיד הנחשק של מחנכת בת המלך.
אבל זה לא עצר את חואנה. התשוקה הגדולה ביותר שלה בחיים הייתה ללמוד. את כל זמנה הפנוי הקדישה לספרים ולמילה הכתובה, ובמהרה שירי האהבה שכתבה הפכו לידועים בכל רחבי הממלכה הספרדית. מכיוון שהעולם אז לא ידע להכיל נשים חכמות ורווקות, היא החליטה להיכנס למנזר.
במנזר המשיכה ללמוד ולכתוב כל חייה – וזה כמעט עלה לה בחייה.
בשנת 1690, כומר מקומי פרסם בעילום שם ובלי ידיעתה, דברים שכתבה חואנה כפרשנות לאחד מהפרשנים התיאולוגים הגדולים.
זו כבר היתה סטירת לחי שהכנסייה והאינקוויזציה לא יכלו לספוג: אשה עוסקת בעניינים תיאולוגים? זה הרי מנוגד לחוק.
הכומר פרסם את הדברים בחוברת עם דברי הסבר, שנועדו להבהיר מדוע חואנה שוגה, כשהכוונה המוצהרת היתה להבהיר אחת ולתמיד מדוע אסור לנשים לעסוק בענייני תיאולוגיה.
לחץ רב הופעל על חואנה שתשחרר הודעה פומבית במסגרתה 'תודה בטעותה', אבל לתדהמת כולם היא עשתה בדיוק את ההיפך: היא כתבה פמפלט ארוך שטען בלהט שגם לנשים מותר לעסוק בענייני תיאולוגיה. בין היתר היא כתבה ש"אפשר בהחלט להתפלסף בזמן הכנת ארוחת ערב" ( One can perfectly well philosophize while cooking supper). למעשה, מדובר בפמפלט הפמיניסטי הראשון באמריקה (הדרומית או הצפונית), הרבה מאוד שנים לפני הסופרג'יסטיות ויתר חברותיהן.
האינקוויזיציה הספרדית לא אהבה את הפמפלט הזה, בלשון המעטה. כומר שהעז להגן עליה בפומבי נאסר, ורק החיבה העזה שרחש הציבור לשיריה עמדה לזכותה. מעל לכל, הגנה עליה אשה אחת במיוחד: אשתו של המושל דאז (שהחליף את המושל ששם אותה למבחן), ושבתקופות מסוימות היתה גם המאהבת שלה.
היום היא נחשבת לאחת הגיבורות של מקסיקו, ועד ספטמבר האחרון פרצופה עיטר את השטרות של 200 פיזו.
