יהודיות ישראל נשים ישראליות פורצות דרך נשים פורצות דרך פעילות חברתיות

שרה מלכין: אמרו לה שנשים לא יכולות להיות חקלאיות, אז היא הקימה בית ספר לחקלאיות

היא עלתה לארץ בגיל 20, בעלייה השניה, חדורת להט ומוטיבציה, כשכל רצונה הוא להגשים את החזון הציוני ולעבוד את האדמה.

אבל אז המציאות טפחה על פניה: כאישה היא נשלחה לעבודות גיהוץ, כיבוס, בישול וכו׳, בעוד, כפי שאמרה –

נפשה ׳נכספה לעבודה חקלאית דווקא׳.

במקום להתייאש היא יצאה למאבק על זכותה לעבוד את האדמה – ככל החלוצים.

שרה מלכין: ילדות וחייה המוקדמים

שרה מלכין נולדה ב-1885 בלטביה, וכבר בגיל 20, חדורת להט ציוני – החליטה לעלות לארץ במסגרת העלייה השניה.

היא הצטרפה ל׳אם המושבות׳ הלא היא פתח-תקווה, ובליבה משאלה אחת: לעבוד את האדמה.

אבל אז גילתה שיתר החלוצים לא חושבים שעבודת אדמה היא עניין ראוי לאישה, וכי המטלות היחידות שנותנים לה הן גיהוץ, בישול, כיבוס וכל יתר המטלות ׳הנשיות׳. מלכין לא אמרה נואש, ועמדה על זכותה לעבוד את האדמה.

בסופו של דבר, הסכימו חלוצי פתח תקווה לתת לה לעבוד בפרדס. לרוע מזלה, זמן קצר לאחר מכן נפטר ילד במושבה בתאונה טרגית. החלוצים לא התבלבלו וקבעו שהטרגדיה הינה עונש מאלוהים על ׳עבודת נשים׳, ומלכין הכופרת גורשה מפתח תקווה.

רוחה של מלכין לא נרגעה, והיא נדדה מפרדס לפרדס בחיפוש אחר עבודה.

היא ביקרה ברחובות ובקבוצת דגניה, ואת שתיהן נטשה בסופו של דבר על רקע סירובם לתת לנשים לעבוד בחקלאות.

שרה מלכין: הקמת 'חוות העלמות' עם חנה מייזל

ואז מלכין, יחד עם חלוצות נוספות, החליטה שהדרך הטובה ביותר לדאוג לכך שנשים יוכלו לעבוד בחקלאות, היא פשוט ללמד אותן את עבודת החקלאות.

אז מלכין הקימה יחד עם חנה מייזל את ׳חוות העלמות׳, בית הספר הראשון להכשרת נשים לחקלאות, ב-1911.

התלמידה הראשונה שלהן היתה רחל המשוררת, שאיתה מלכין ניהלה גם בית ספר חקלאי לנערות בירושלים בשנת 1915.

חקלאיות עובדות את האדמה ב׳חוות העלמות׳

ב-1917, על רקע מלחמת העולם הראשונה, התקציב ל׳חוות העלמות׳ אזל, ובית הספר נסגר.

למרות שבית הספר פעל במשך תקופה קצרה, השפעתו על היישוב הציוני המתגבש היתה מכרעת: לפני ׳חוות העלמות׳ פועלות היו מראה חריג ושנוי במחלוקת, אך אחרי ׳חוות העלמות׳, ׳עבודה עברית׳ לא נתפסה עוד כחזון לגברים בלבד (אם כי כמובן, שיוויון מגדרי מלא טרם הושג).

עם סגירת ׳חוות העלמות׳ מלכין שבה לפתח תקווה.

אבל הפעם, לא רק שלא גורשה בבושת פנים, היא חזרה בראש מורם ומונתה למדריכה של קבוצת נערות, כדי להכשירן לעבודת האדמה.

החל מ-1927 היא ניהלה את ׳חוות הפועלות׳ בעפולה, וכל חייה המשיכה לתרום לפיתוח החברה המתגבשת בארץ ישראל. בין היתר, סייעה כאחות לבית החולים של ד״ר הלל יפה בזכרון יעקב, והקימה מיזמים לסיוע לקליטת עולות בעלייה השלישית.

שרה מלכין: מותה

היא נפטרה ב-1949 ונקברה בדגניה.

בעיתון ׳דבר׳ ספדו לה וכתבו:

״שרה מלכין אינה רק שם בלבד. שרה מלכין זה מושג. שרה מלכין היא העלייה השנייה… הדרך בה עברה האישה העברית – משרה מלכין ועד גולדה מאירסון (גולדה מאיר). דרך זו עברנו בזכות הראשונה – בהחלטתה, ברצינותה, בחלוציותה ובנאמנותה. היתה חברה כאחות – כאם, כאם החלוצות, כפועלת. ׳אני רוצה להיות פועלת עברית׳, זו היתה הכרזתה – שהקימה תנועה״.

כתבות נוספות שאולי יעניינו אותך:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *