Nawal El Saadawi מעולם לא פחדה להגיד את מה שעל ראשה – גם כשזה גרם לה להיזרק לכלא ולהיות מושא לזעמם של אנשי הדת במצרים ובעולם הערבי. והיא לא היתה חייבת – כרופאה ופסיכיאטרית שכיהנה כמנכ״לית רשות הבריאות הציבורית במצרים, היא לגמרי יכלה לבחור להמשיך ולחיות חיי נינוחות. אבל היא העדיפה לצאת נגד כל העולם שבו היא חייה.
היא נולדה ב-1931 במצרים, לאב שעבד בשירות הציבורי, ילדה שנייה מבין 9 אחים ואחיות. כשהיתה בת 10 עברה מילת נשים – חוויה שצרבה בה טראומה לכל החיים. בגיל 10 אביה החליט לחתנה בניגוד לרצונה, אך למזלה היא הצליחה לשכנע את אמה להתנגד לנישואין, והאירוסים בוטלו.
כילדה, היא חלמה להיות רקדנית, אך אביה לא יכל לקנות לה פסנתר או שיעורי ריקוד, אז החליטה להיות סופרת במקום. היא השקיעה את כל זמנה ומרצה בלימודים, ובמהרה הפכה לתלמידה המצטיינת בתיכון שלה. רופאה היא דווקא לא רצתה להיות, אבל מכיוון שסיימה את לימודיה כתלמידה המצטיינת בתיכון שלה, היא זכתה במלגה ללימודי רפואה והוריה לא הותירו לה ברירה (לטענתה, לפחות).
בשנת 1955 היא סיימה את לימודי הרפואה בקהיר, ולאחר מכן המשיכה לאוניברסיטת קולומביה להתמחחות בפסיכיאטריה. ב-1966 סיימה את לימודיה וחזרה למצרים, וזמן קצר לאחר מכן מונתה למנהלת הרשות לבריאות הציבור. ב-1968 ייסדה מגזין רפואה במצרים, אך השלטונות סגרו אותו על ׳הפצת תכנים לא ראויים׳.
זה לא גרם לנוואל להסתגר ולהבין את הרמז – אפילו להפך. היא החליטה לצאת למלחמה נגד כל העולם. כבר בילדותה התעוררה בה תודעה פמיניסטית כשסבתה אמרה לה פעם ש׳בן אחד שווה כמו 15 בנות׳, והיא התקוממה. השנים בארצות הברית – והגל השני של הפמיניזם – רק חיזקו את מודעותה הפמיניסטית.
ב-1972 היא כתבה את ׳נשים וסקס׳, שיצא נגד הפטריאכיה באיסלאם, האובססיה הקיימת בחברה הערבית לגבי שליטה על המיניות הנשית ומילת נשים. באופן לא מפתיע בעליל, הספר עורר סערה ציבורית רבה – והיא פוטרה מתפקידה. אבל גם זה לא גרם לה לשתוק. ב-1981 בעקבות הביקורת הציבורית שלה, היא נכלאה ל-3 חודשים על ׳פשעים נגד המדינה והדת׳.
את הזמן בכלא היא דווקא ניצלה היטב. ב-3 החודשים שלה בכלא כתבה את ספר זכרונותיה, ׳זכרונות מכלא הנשים׳, על חתיכות נייר טואלט ועם עפרון לעיניים, והצליחה להבריח את הדפים לתומכיה מחוץ לכלא. בין היתר, בספר היא מתארת בגוף ראשון את הטראומה שהותירה בה מילת הנשים, טאבו שמעט נשים בחברה המצרית העזו לכתוב עליו. ב-1983 הספר פורסם וחיזק את מעמדה כאחת מהפמיניסטיות המובילות (והרדיקליות) בעולם הערבי.
אחרי שחרורה מהכלא, היא תבעה את המשטר המצרי בטענה שכליאתה נעשתה שלא כדין. היא ניצחה אומנם בתביעה, ובית המשפט פסק לה מיליונים כפיצוי, אך את הכסף היא מעולם לא קיבלה.
במהלך השנים שמה הופיע לא אחת ברשימות ׳ברי המוות׳ שמפרסמים מדי פעם אימאמים שונים כנגד ה׳כופרים׳. הקריאות למותה לא הוגבלו רק לאימאמים במצרים, אלא הגיעו גם מערב הסעודית ומדינות אחרות – עדות להשפעתה כאחת הפמיניסטיות הבולטות בעולם הערבי.
במהלך השנים פיתחה תפיסת עולם אנטי-דתית. לטענתה, כל הדתות באשר הן מדכאות נשים, ולכן הדרך היחידה לשחרור נשים עוברת דרך הפרדת דת ממדינה. לשם כך, היא הקימה את הסניף המצרי של ה׳אגודה לקידום החילוניות׳. במהלך השנים, היא הפכה להיות גם אחת הדוברות הבולטות בעולם הערבי נגד הרעלה.
הבת שלה, מונה, הלכה בעקבותיה וגם היא גדלה להיות פמיניסטית לוחמת. ב-2007 בתה פרסמה שיר ליום האם – שבעקבותיו הועמדה למשפט על כפירה באסלאם. בשיר ״יום האם״ כתבה:
What present can I give to my mother – shall I give her shoes? A dress? The gift I will give is to carry her name.
כמו אמה – גם מונה ניצחה בתביעה בסופו של דבר.
במהלך הקריירה שלה אל סעדאוווי כתבה מעל 50 ספרים – כולם עוסקים בנשים ופמיניזם וכמעט כולם מתמקדים בעולם הערבי. היום היא אחת הפמיניסטיות הבולטות והידועות בעולם הערבי. היא עצמה לא מצטערת ולו לרגע אחד על הקריירה הציבורית שלה. בראיון ל׳גארדיאן׳ הבריטי סיפרה מה נותן לה השראה להמשיך בעבודתה:
Her energy, she insists, comes from the 10 to 15 letters she receives every day from people who say their lives have been changed by her writing. "A young man came to me in Cairo with his new bride. He said, I want to introduce my wife to you and thank you. Your books have made me a better man. Because of them I wanted to marry not a slave, but a free woman."
