היא היתה הראשונה בגרמניה שכיהנה כפרופסורית מן המניין, אלברט איינשטיין קרא לה ״מארי קירי הגרמניה״, ובסיום מלחמת העולם השנייה בעלות הברית כינו אותה ׳האם של פצצת האטום׳. ועדיין, כשהאן, שותפה למחקר זכה בפרס נובל בכימיה ב-1944, ממנה התעלמו (כי בכל זאת, מה לאישה יהודיה ולפריצות דרך מדעיות בפיזיקה?).
Lise Meitner נולדה למשפחה יהודית חילונית אמידה בוינה ב-1878. אביה, היה אחד מעורכי הדין היהודים הראשונים באוסטריה, והתעקש שכל בנותיו יקבלו את אותה השכלה כמו בניו.
מגיל צעיר, מייטנר הראתה כשרון מתמטי נדיר, אך באותה התקופה, נשים לא הורשו ללמוד באוניברסיטאות. אביה שכר מורים פרטיים איתם תוכל ללמוד בבית, ובגיל 21 היא הורשתה לגשת למבחני ההסמכה באוניברסיטת וינה – אותם עברה בהצטיינות יתרה.
עם קבלת הדוקטורט בפיזיקה היא עברה לברלין והחלה לעבוד במכון ויליהם קייזר, יחד עם מקס פלנק. במקביל, היא גם המירה את דתה מיהדות ללותרניות, וקיצרה את שמה מ- Elise, בעל הקונטציות היהודיות ל- Lise. כך, היא קיוותה, תיסלל עבורה הדרך להיטמעות בחברה הגרמנית.
שותפה למחקר היה אוטו האן, אך תחילה, היות והייתה אישה, מייטנר חויבה לעבוד עם האן על תקן ׳אורחת׳ במעבדה וללא שכר. רק ב-1913, בגיל 35, המכון הסכים להעסיק אותה במשרה מלאה, כעובדת מן המניין – ואז היא כבר מונתה למנהלת מחלקת הפיזיקה, ובכך הפכה לאישה הראשונה בגרמניה שמנהלת מעבדה פיזיקלית.
מייטנר ב-1906
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, היא התנדבה לסייע למאמץ המלחמתי ושימשה כאחות האחראית על צילומי רטנגן לחיילים. אחרי שנתיים בשדה הקרב, היא החליטה לקפל את הבסטה ולחזור למעבדה בברלין.
וזה היה מזל, כי אז הקריירה המדעית שלה ושל האן החלה לפרוח. ב-1917 היא והאן גילו את האיזוטופ של היסוד הכימי פרוטקטיניום, הישג עליו זכתה בפרס לייבניץ למדעים. ב-1926 היא היתה האישה הראשונה בגרמניה שמונתה לפרופסור מן המניין בפיזיקה.
שנות ה-20 וה-30 היו פורות במיוחד למייטנר והאן, והם הגיעו לעוד ועוד הישגים פורצי דרך בפיזיקה אטומית. השיא היה עם גילוי ה- nuclear fission ב-1938.
מה שהיה מדהים במיוחד בהישג הזה, הוא שהאן ומייטנר הגיעו אליו בהתכתבות. מאז עלה היטלר לשלטון ב-1933, ראתה מייטנר איך מעמדה הולך ונרמס, אך היא התעקשה להמשיך במחקריה. עם כיבוש אוסטריה ב-1938, מייטנר לא יכלה להמשיך ולהתכחש למצב בגרמניה, ונמלטה באישון לילה – עם 2 מזוודות בלבד – לשבדיה. היא קיבלה משרה במכון אלפרד נובל לפיזיקה, אך לא מצאה את מקומה בשטוקהולם.
האן ומייטנר המשיכו לעבוד ביחד – בהתכתבות. האן היה כימאי ניסויי בהכשרתו, ומייטנר פיזקאית תיאורטית. היא הנחתה אותו אילו ניסויים לבצע, הוא דיווח לה על התוצאות והיא נתנה להן את המסגרת התיאורטית.
מייטנר והאן במעבדה יחד בזמנים טובים יותר
ואז פתאום בשנת 1939, האן פרסם את תוצאות מחקרם – שהראה איך פיצול אורניום יכול להוביל לשחרור אנרגיה רב (הבסיס התיאורטי שאפשר את פצצת האטום) באישון לילה. בין אם חשש מהמשטר הנאצי, מתחרות מדעית, או שהיה בעל אגו גברי פגוע – לא רק שהוא פרסם את המחקר מבלי להתייעץ עם מייטנר קודם, הוא גם השמיט אותה מרשימת המחברים וטען במחקר שהכל פרי עמלו.
העולם המדעי נרעש מהגילוי, אך היו כאלה שהרימו גבה ותהו איך האן הכימאי הגיע לתיאוריה הזו בעצמו. מייטנר, שלחה משטוקהולם מכתב שפורסם ב- Nature, שהסביר את הרקע התיאורטי לניסויים.
ולמרות זאת, כשב-1944 הוענק להאן פרס הנובל בכימיה – הוא זכה בו לבד, מבלי שהוועדה ציינה את תרומתה של מייטנר. עד היום, המקרה של מייטנר נחשב לאחד המקרים המובהקים ביותר של התעלמות מדעית מתרומתן של נשים לפריצות דרך מדעיות על ידי ועדת פרס נובל.
לאחר מלחמת העולם השנייה מייטנר נשבעה שלעולם לא תדרוך שוב בגרמניה, ואחרי פרישתה עברה לבריטניה ושם גם נפטרה ב-1968.
במרוצת השנים מייטנר זכתה בשורה ארוכה של פרסים, ומלגות ופרסים רבים נוסדו לזכרה. בין היתר, ב-1997 החליטו מדענים לקרוא ליסוד חדש, יסוד 109, meitnerium לזכרה.
לקריאה נוספת:
Lise Meitner: A Life in Physics
Lise Meitner: The Mother of the Atom Bomb
Fission Girl: Lise Meitner's Escape from Nazi Germany and Her Role in the Manhattan Project
Lise Meitner and the Dawn of the Nuclear Age
