בתחילת שנות ה-70 לחייה מצאה עצמה Katie Williams, אחות מניו זילנד במצב של ניחום אבלי תמידי. ״ראיתי סביבי הרבה א.נשים מתים, וההלוויות שלהן היו כולן אותו דבר, קודרות ושחורות, ובלי קשר לחיות, לשמחה, ולחיים של אותם א.נשים״, היא אמרה. בכל מקום שהלכה, לכל הלוויה – הכל היה אותו הדבר. אותן ברכות ואותו ארון קבורה שמוחק כל טיפת אישיות מהאדם שנפטר. כולםן נטמנים באותה קופסא זהה. וגם, היה את העניין הפעוט הזה של הכסף. אף אחד לא ממש אוהב לדבר על זה, אבל ארונות קבורה עולים לא מעט וזה עול שנותר למשפחות שנשארות מאחור. אז לוויליאמס נמאס והיא קמה ועשתה מעשה: היא הקימה ב-2010 את ה- Coffin Club בביתה, המועדון הראשון בעולם ל- DIY לארונות קבורה, מועדון שמאז הפך לתופעה עולמית.הרעיון פשוט: למה לקנות ארונות קבורה גנריים ויקרים ברגע האחרון אם אפשר לעצב ארון קבורה אישי מבעוד מועד, ארון שיבטא בדיוק את האדם שהיית. וככה, החלה חבורה של זקנים להיפגש באופן קבוע בביתה של וויליאמס, כשהם לומדים נגרות ועיצוב. עיצוב ארון קבורה אישי מצריך אותך לחשוב מה בעצם היה לך הכי חשוב בחיים, ואיך תרצה שיראו אותך אחרי מותך, ואיפה, בעצם תרצה שגופך ישאר. נהג מרוצים לשעבר למשל החליט לעצב את ארונו כמו דגל של שופט במרוצי מכוניות, אחר עם שערי עיתונים מימים חשובים במהלך חייו, ואחרת, מהגרת גאה מאירלנד – עם ציורים של לפרוקנים וסמלים אירים אחרים. על הדרך, וויליאמס אומרת, המועדון פותר עוד בעיה: בדידות בגיל השלישי. לאט לאט, המועדון הקטן של וויליאמס צבר תאוצה והפך לתופעה לא רק בקרב זקני ניו-זילנד, אלא גם באוסטרליה ובריטניה. רובנו לא אוהבים לחשוב על המוות שלנו – לא בימי קורונה ולא בכלל. ברובנו זה מעורר חרדה לא קטנה המחשבה שיום אחד – אולי מוקדם מן הצפוי – כבר לא נהיה כאן.אבל וויליאמס הצליחה לקחת את החרדה הקיומית הזו ולהפוך אותה לרגע קצת יותר משמח, עם הידיעה שגופך יישאר לעד בארון לא גנרי – אלא קצת יותר מי שהיית.
