Sarah and Angelina Grimke היו אחיות לבנות, שהיו מהמנהיגות הראשונות של תנועת המחאה לביטול העבדות בארצות הברית. בניגוד לרבים אחרים בתנועה לביטול העבדות, הן היו לבנות דרומיות מצפון קרוליינה, ונולדו למשפחה שהחזיקה עבדים. כשהפכו לפעילות נגד עבדות (ולאחר מכן לפעילות בעד זכות ההצבעה לנשים) – הן יצאו נגד המשפחה שלהן, נגד המדינה ונגד התרבות בה נולדו. הן גם היו מבין הראשונות שיצאו נגד העבדות, וכבר בשנות ה-30 של המאה ה-19 – יותר מ-30 שנה לפני מלחמת האזרחים, קראו לביטולה.
שרה נולדה ב-1792, וכשהייתה בת 12, ב-1805, הצטרפה למשפחה אנג׳ילינה, בת הזקונים. על אף שהיו סה״כ 14 אחים ואחיות במשפחת גרימקה, רק אנג׳ילינה ושרה פיתחו סלידה מגיל צעיר למוסד העבדות, ולתרבות הפטריכיאלית של הדרום, שאסרה גם על השכלת נשים.
ב-1819 שרה ליוותה את אביה לטיפול רפואי בפילדלפיה, ונותרה איתו שם בעיר למשך מספר חודשים עד שנפטר ממחלתו. במהלך השהות שלה בעיר הכירה את הקווייקרים, זרם נוצרי שהיה מבין הראשונים להיאבק נגד מוסד העבדות. כשהיא שבה לצפון קרוליינה, סלידתה מהעבדות הפכה למופגנת. היא סיפרה כי לאחר שובה לדרום ׳נפשי כבר לא יכלה למצוא מזור לאור הסבל של העבדים. זו היה מצב שלא ניתן היה להגן עליו״.
זמן לא רב לאחר מכן, שרה החליטה לקום ולעזוב. היא ערקה לפילדפיה והצטרפה לקווייקרים, וב-1829 אנג׳ילינה הצטרפה אליה. ב-1835 אנג׳ילינה פירסמה מכתב נגד העבדות בעיתון המוביל של תנועת המחאה נגד העבדות. המכתב עורר שערוריה רבתי: עד אז רוב הדוברים הבולטים נגד מוסד העבדות היו או עבדים לשעבר, או גברים לבנים מהצפון, שהגיעו ממעמד גבוה. הקול של האחיות גרימקה היווה את הפעם הראשונה שנשמע גם קולן של נשים לבנות מהדרום – שמשפחתן דווקא הרוויחה מהעבדות.
המשפחה של האחיות גרימקה, מן הסתם, פחות שמחה על פרסום המכתב, וניתקה עם השתיים קשר. עם פרסומו, הן הפכו ללא רצויות במדינת הולדתן, אך הן לא נתנו לזה לעצור בעדן.
להיפך. שנה לאחר פרסום המכתב, אנג׳ילינה כתבה מכתב פומבי נוסף – פנייה לנשים הנוצריות של הדרום. במכתב קראה אנג׳ילינה לנשות הדרום להתנגד לעבדות, ולמרוד בדרך החיים הדרומית.
המכתב עורר סערה לא רק בקרב אנשי הדרום, אלא גם בקרב אנשי הצפון שלא הבינו מה בין דעתן של נשים ובין נושא ציבורי סבוך כל כך כמו עבדות. הסערה הציבורית הובילה את שרה לכתוב סדרת מכתבים שנודעה כ"מכתבים על השיוויון בין המינים".
בעקבות סדרת המכתבים, האחיות גרימקה הפכו לדוברות מבוקשות, והן יצאו למסע נאומים – בעיקר בערי הצפון. הן שברו מוסכמות של התקופה כשהתעקשו להופיע בפני קהלים מעורבים – גם נשים וגם גברים, גם לבנים וגם שחורים.
ב-1838 אנג׳ילינה התחתנה עם תיאודור דוויט וולד, מבין מובילי התנועה לביטול העבדות. שרה מעולם לא התחתנה, אך עברה לגור עם אנג׳ילינה ובעלה בבוסטון. יחד עם וולד הן פרסמו את הספר American Slavery as It Is: Testimony of a Thousand Witnesses, אחד הספרים המקיפים שאיגדו עדויות של עבדים ובעלי חוות מהדרום. במקביל, הן הקימו גם פנימיה, אליה פמיניסטיות בולטות של התקופה כגון אליזבת׳ סטנטון שלחו את ילדיהן.
זמן קצר לפני מלחמת האזרחים, הן גילו שהנרי, אחד מאחיהן, ניהל רומן לא חוקי עם שפחה חצי לבנה. ממערכת יחסים זו נולדו שלושה ילדים, שכולם נחשבו לעבדים. על מערכת היחסים הן גילו לאחר מותו של הנרי, כשעלתה השאלה מה יעשה עם הילדים. שרה ואנג׳ילינה דאגו שכל שלושת הילדים – שהיו גם כמובן אחייניהן – יועברו מיד לצפון, שם יזכו לחיי חירות. הן גם סייעו לאחיינים ברכישת השכלה ומקצוע.
ב-1873 נפטרה שרה וכמה שנים אחריה, ב-1879 נפטרה אנג׳ילינה. הן היו מבין הלבנות היחידות שפעלו בתנועה למען ביטול העבדות והבולטות שבהן. האחיות גרימקה הלכו עם אמונותן על מה נכון ומה לא, גם כשזה דרש מהן לוותר על הכל – על הדת שלהן, על התרבות שלהן, על הבית שלהן, על המדינה שלהן ואפילו – על המשפחה שלהן.
למי שרוצה לקרוא עוד על האחיות גרימקה, סו מונק קיד, המחברת של ׳החיים הסודיים של דבורים׳, כתבה ספר מעולה המבוסס על סיפורן של האחיות – ׳המצאת הכנפיים׳.
