במאי 1940, אביה הקומוניסט של Cécile Rol-Tanguy נכלא על ידי משטר וישי, בן זוגה הנרי לחם הרחק מפריז באחת החזיתות, ובתה Françoise, תינוקת בת כמה ימים, נפטרה בדיוק כשהנאצים זרמו לתוך העיר. זמן קצר לאחר מכן היא תגלה שאביה נשלח לאושוויץ, שם נפטר ב-1941.
אבל ססיל, במקום לשקוע לתוך תהומות של דיכאון וצער החליטה לצאת ולהילחם. עוד לפני המלחמה היא היתה חלק ממשפחה קומוניסטית גאה ולוחמת. בן זוגה הנרי אפילו לחם לצד הקומוניסטים במלחמת האזרחים בספרד, וססיל סייעה בתרגום וגיוס כספים מפריז, אבל עכשיו שהבית שלהם בער – הם יצאו לקרב חייהם.
כשנשאלה אחרי המלחמה מה הניע אותה, היא הנידה בכתפיה ושאלה ״מה עוד נשאר לי לעשות, מה היה עוצר אותי עכשיו?״.
היא החלה לתרגם ולכתוב פלייארים של המחתרת הקומוניסטית ולהפיצם ברחבי העיר, היא היתה הגורם המקשר בין הלוחמים שירדו למחתרת, ודאגה לשמר את הקשר בין הפלגים השונים, ובכל פעם שמישהו נתפס ונאסר – היא דאגה למצוא לו חילוף.
ב-1943 הנרי שב מהחזית, ובמהרה הפך למנהיג המחתרת הקומוניסטית בפריז, והיא שימשה כסגניתו. ב-14 באוגוסט סיכנה את חייה כשפעלה להעביר בהיחבא מכונות ירייה וציוד לחימה אחר בתוך פריז, וכן תלתה כרזות הקוראות לציבור הפריזאי להתקומם.
ב-19 באוגוסט 1944, יום הפקודה, הנרי הוביל התקוממות אזרחית בפריז נגד מה שנשאר משלטון וישי. המרד אפשר לכוחות צרפת החופשית להניס את שלטון וישי, ולסלול את הדרך לשחרור פריז.
בסוף אוגוסט, שארל דה-גול, מפקד כוחות צרפת החופשית, קיים חגיגת ניצחון והזמין אליה את גורמי המפתח במאבק לשחרור פריז – ססיל היתה האישה היחידה שהוזמנה. למרות זאת, היא כלל לא התרשמה ממסיבת הנצחון של דה-גול. להיפך, היא התלוננה ש״זו היתה מסיבה קטנה מאוד, ולא היתה אפילו כוס יין לסיים איתה את הערב״. אכן, טרגדיה צרפתית.
עם זאת, מיד אחרי המלחמה, דה-גול הפך את עורו, והחל למחוק בשיטתיות את התרומה של המחתרת הקומוניסטית לשחרור פריז וצרפת. דה-גול, ששאף לבנות שלטון ריכוזי, לא אהב את התרומה של גורמים אחרים לשחרור פריז – בייחוד לא את של הקומוניסטים.
גם כאן ססיל לא שתקה, וביקרה את שלטונות צרפת על המחיקה השיטתית של הקומוניסטים מספרי ההיסטוריה הצרפתיים. באחד מטקסי הזכרון, היא התפרצה לעבר ראש עיריית פריז דאז (ולימים נשיא צרפת) ז׳אק שיראק, ומחתה על כך שמחיקת תרומתם של הקומוניסטים ״היא פשע נגד ההיסטוריה הצרפתית״.
בשנים האחרונות האווירה הציבורית החלה להשתנות. ססיל והמחתרת הצרפתית זכו להוקרה שמגיעה להם, היא הפכה לדוברת מבוקשת, וב-2017 היא קיבלה את מדליית הכבוד של הלגיון הצרפתי – העיטור הכי גבוה המוענק לאזרח צרפתי.
השבוע, ב-8 במאי, חג הניצחון על הנאצים, בעוד העולם חוגג את הנצחון מהמרפסות, ססיל נפטרה בגיל 101.
