קרולינה מריה דה חסוס: היא למדה רק ביסודי וגרה בפבלה, ואז כתבה רב מכר בינלאומי

״וככה, ב-13 במאי 1958 מצאתי את עצמי נלחמת נגד העבדות המודרנית – רעב!".
כך נכתב באחד מדפי היומן של Carolina Maria de Jesus העוסק בחיי העוני והרעב, באחת מהפבלות העניות של ריו דה ז׳נרו.

קרולינה למדה בבית ספר רק במשך שנתיים, נולדה להורים צאצאי עבדים ועדיין כתבה רב מכר בינלאומי.
היומן שלה, שפורסם ב-1960 תיאר בפרוטרוט את החיים בפבלות של ריו דה ז׳נרו.
תוך 3 ימים מפרסומו נמכרו מעל 10,000 עותקים והוא תורגם במהרה לשפות נוספות (באנגלית הוא נקרא: Child of the Dark, ובפורטוגזית – Quarto de Despejo). עד היום הוא הספר היחיד באנגלית המתאר בגוף ראשון את החיים בפבלות.

קרולינה נולדה ב-1914, וב-1937 כשאמה נפטרה היא עברה לפרברי ריו דה ז׳נרו. ב-1948 היא נכנסה להריון וכשננטשה על ידי בן זוגה, נאלצה להפעיל את כל כישורי ההישרדות שלה. כמו רבים בפבלות היא בנתה לעצמה ׳בית׳ שהורכב מכל החומרים שהיו בהישג ידה: מתכות, זכוכיות, עץ וכו׳. ביומן מתואר כיצד בנתה את ביתה במו ידיה בעוד ביתה התינוקת קשורה על גבה.

במשך שנים קרולינה חיה מהיד לפה והתפרנסה מכל מה שיכלה: איסוף נייר, פחיות, עבודות משק בית, וכל מה שיכלה למצוא. ביומניה כתבה ״כל בוקר אני קמה בחרדה שלא ארוויח מספיק כסף היום כדי לקנות לילדים משהו לאכול״.

היא החלה לכתוב את היומן כדרך לפרוק את אשר ליבה, כדרך לשמור על שפיות ולשרוד. היומן מתאר את דרכי ההישרדות של האנשים בפבלות ועד כמה קשה לגדל ילדים בתנאים כאלה. במקום אחר ביומנה כתבה ״היום הוא יום ההולדת של בתי. רציתי לקנות לה זוג נעליים חדשות, אבל מחיר האוכל מנע מאיתנו להגשים את רצוננו. למעשה, אנחנו עבדים לעלויות המחייה״.

כשהיא כתבה, היא לא עשתה זאת במחשבה על כך שביום מן הימים היומן יתפרסם (כי מי שמע על סופרת מהפבלות?), ולכן גוללה בין דפי היומן את כל אשר על הליבה. וזה כלל, הרבה, הרבה, עלבונות על שכניה. היא תיארה ביומניה את תושבי הפבלות כאלכהוליסטים, ובוגדניים שכל חייהם סובבים סביב כסף.

6c91bff9 8631 44a6 b749 004f4762341dקרולינה חותמת על ספרה

וזה יצר לה בעיה ענקית. ב-1960 כשהיא פגשה עיתונאי שסייע לה לפרסם את היומנים – היא פרסמה את היומן כמו שהוא. וככה כל תושבי הפבלה מצאו את עצמם ואת הכביסה המלוכלכת שלהם מככבת ברשימת רבי המכר של ברזיל.

זה כמובן לא תרם לפופלריות של קרולינה בקרב שכניה, ובעקבות זעמם, נאלצה לברוח מהפבלה זמן קצר לאחר פרסום הספר.

למזלה, הספר הפך לכזה רב מכר בינלאומי, שתוך זמן קצר היא יכלה להרשות לקנות לעצמה ולילדיה (סה״כ היו לה 3 – כל ילד מאב אחר) ולעצמה בית של 3 קומות, באחת השכונות הבורגניות והטובות ביותר של ריו דה ז׳נרו.

גם אחרי המעבר לפרברים, קרולינה נותרה אישה עצמאית ולוחמנית. בין היתר, היא סירבה להתחתן מסיבות אידיאולוגיות, ובאחד הראיונות הצהירה כי לדעתה אנשי ציבור צריכים לעבור תקופת רעב. רעב, היא הסבירה, הוא המורה הכי טוב. הרעב, אמרה, הוא הדרך הכי טובה ללמוד לחשוב על העתיד ועל הילדים בכל רגע מחייך.

אבל – לפחות במקרה של קרולינה – הסנדלר הלך יחף. ספריה הבאים נכשלו, וקרולינה, שבזבזה את מרבית כספה על מסיבות ועל הבית המפואר, חזרה בסוף ימיה לחיות בעוני. ועדיין, ספרה הוא אחד התיאורים היחידים המתארים בגוף ראשון את החוויה של לחיות בפבלות, שמעבירים בצורה חיה את המאבקים היומיומיים של האנשים הכי עניים ודחויים בעולם הזה. אחד התיאורים הכי חיים של מה זה להיות דחוי, לחיות בשולי החברה – ולמעשה – להיות שקוף בחברה בה אתה חי.
במשך כל חייה, למרות שנולדה כשחורה לצאצאי עבדים, למרות שלא זכתה כמעט להשכלה ולמרות שחיה את רוב חיה מהיד לפה – היא שמרה על דעותיה ועל גאוותה, על מוצאה ועל מי שהיא, גם כשכל העולם מסביבה ראה בה חתולת אשפתות ותו לא.

היא נפטרה בביתה בריו דה ז׳נרו ב-1977

אהבתם/ן? שתפו​

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter

אולי תהנו גם מהסיפורים הבאים

כתיבת תגובה